סוגיות רגשיות והתנהגותיות

קשיים רגשיים והתנהגותיים הם גם גבוהים באופן לא פרופורציונלי אצל ילדים עם אפילפסיה. לדוגמא, הפרעות פסיכיאטריות זוהו אצל 34.6% מהילדים עם התקפים לעומת 6.6% בכלל האוכלוסייה ו- 11.6% בקרב ילדים עם מחלות כרוניות אחרות. חלק מהקשיים הרגשיים וההתנהגותיים הנפוצים יותר בקרב ילדים אלה כוללים חרדה מוגברת, דיכאון, עצבנות, היפראקטיביות, תוקפנות, ובמקרים מסוימים, תקופות זעם לא רציונליות. במחקר עדכני 3 של התנהגות בילדים בששת החודשים שקדמו להתקף מוכר ראשון, 24.6% מהילדים היו בעלי שיעורי התנהגות גבוהים מהצפוי (במיוחד קשיי קשב). ממצא זה מרמז כי אפילפסיה היא הפרעה מורכבת יותר שעלולה להתבטא בהפרעות התנהגות, כמו גם בהתקפים.

אצל חלק קטן מהילדים הללו, תוקפנות מילולית או התנהגותית עלולה להתרחש באופן ספונטני ללא פרובוקציה מינימלית או ללא. יש מחסור במחקר שבדק תוקפנות ספונטנית לסירוגין אצל ילדים עם אפילפסיה והמנגנונים העומדים בבסיס התוקפנות בקרב ילדים אלה אינם מובנים היטב. Aicardi 13 הציע מנגנון סיבתי אחד להפרעות התנהגותיות בכך שהוא מציע כי הפרשות אפילפטפורמיות במוח עלולות לייצר חוסר ארגון של תפקוד המוח המשפיע על ההתנהגות. מחברי מאמר אחר 14 מציעים כי תוקפנות התנהגותית עשויה להיות כתוצאה מאזורים חריגים מסוימים במוח המייצרים פעילות אפילפטית או עלול להחמיר על ידי השפעות הטיפול התרופתי נגד אפילפסיה.

הורים רבים במסגרת הקלינית שלנו מתארים מגוון תרחישים בהם הם צפו בשינויים במצב הרוח של ילדם המלווים בתוקפנות מוגברת. התלונה המצוטטת בתדירות הגבוהה ביותר היא כי הקדמה או מינון גבוה של תרופות אנטי אפילפטיות מסוימות חופפות לשינויים התנהגותיים הכוללים עצבנות, תוקפנות מילולית או אפילו פיזית. לדוגמה, זה עשוי להיות בצורה של ילד צעיר שפוגע בילדים אחרים. אם תופעות הלוואי ההתנהגותיות אינן נסבלות, ייתכן שיהיה צורך בהפחתה או הפסקת הטיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות. שנית, שינויים התנהגותיים, כמו עצבנות מוגברת ותוקפנות מילולית או פיזית, מבשרים לרוב על הופעת התקף. שינויים התנהגותיים אלה יכולים להתרחש דקות עד ימים לפני התקף. במהלך תקופה זו, טריגרים (גירויים) מסוימים עשויים לגרות את הילד עוד יותר, לייצר תסכול מוגבר או תוקפנות. לכן, זה יכול להיות זהיר להפחית גירוי יתר במסגרת בית הספר בתקופה זו, למשל הפחתה בעומס האקדמי. התרחיש השלישי כולל קבוצה קטנה יותר של ילדים החווים התפרצויות פתאומיות של תוקפנות מילולית או פיזית. ילדים אלה מציבים אתגרים מיוחדים בפני המשפחה, בית הספר ובעלי מקצוע בתחום הבריאות.

באופן אופייני, פרק ההתנהגות התוקפנית עשוי להופיע עם פרובוקציה מינימלית או ללא יכול להימשך זמן מה. התצפיות הקליניות שלנו, כמו גם שיחות עם ילדים, הורים ומורים מצביעים על מסלול לתוקפנות מילולית או פיזית אפיזודית. נראה שהילד תופס סיטואציה מסוימת כמזיק. לדוגמא, חלק מהילדים עם אפילפסיה עשויים להיות בעלי שמיעה רגישה מאוד. רעשים חזקים או מספר מבלבל של רעשים בכיתה עשויים להניע התנהגות נפץ. ברגע שהטריגר מעורר תחושה זועמת, קשה לילדים אלה ‘לשים על הבלמים’. זה לא שהם ‘לא’ ישלטו על התוקפנות שלהם, אלא ילדים אומרים לנו שהם ‘לא יכולים’ לשלוט בהתפרצויות התוקפניות. הורים מדווחים כי ילדים חווים לעתים קרובות חרטה בעקבות התפרצות תוקפנית. לעתים קרובות הם מצרים את עצמם, למשל באומרם, “אני אדם רע”. התערבויות המתמקדות בהסרה מיידית של הגירוי / ההדק, או בהוצאת הילד מהגירוי, יכולות לפעמים להפיץ את כעסן והתפרצותן. הניסיון שלנו הוא שילדים אלה אינם מגיבים לאסטרטגיות סטנדרטיות של ניהול התנהגות או לריסון בלבד. במקום זאת ניתן להציב שילוב של אסטרטגיות, כולל הערכה ומעקב על ידי פסיכיאטריה, והתערבויות כגון תרופות פסיכוטרופיות ו / או טיפול התנהגותי אינטנסיבי.