נכון להיום עדיין לא ברור מה הם הגורמים לתסמונת, אם כי נראה שמדובר בתסמונת בעלת מרכיבים גנטיים מסוימים.

אפילפסיה של ניתוקים בילדות (פיקנולפסיה)
פיקנולפסיה או אפילפסיה של ניתוקים בילדות היא אפילפסיה כללית אדיופטית, המופיעה בילדים בריאים בין גיל 4 לגיל 10. החולים סובלים מהתקפי ניתוק קצרים מאוד הנמשכים בין ארבע ל-20 שניות, המתרחשים מאות פעמים במהלך היממה.
המאפיינים הקליניים המרכזיים של ההתקפים בחולים אלה הם תדירות יומית גבוהה מאוד, הפרעות במצב ההכרה במהלך ההתקף, התחלה פתאומית וחדה מאוד, משך פרכוס קצר והפסקה חדה של ההתקף. ישנם חולים המדווחים על אאורה לפני ההתקף, כשבדרך כלל מדובר על אאורה תחושתית.

במהלך ההתקף הילד יפסיק את הפעילות שבה עסק, יקפא במקום ויבהה. לאחר שההתקף מסתיים ייתכן שהילד יזדקק למספר שניות בטרם יוכל לחזור לתפקוד מלא, אך בדרך כלל לאחר ההתאוששות המהירה יחסית הוא ישוב לעסוק בפעילות שבה עסק לפני ההתקף. לרוב, הילד כלל לא יהיה מודע לכך שחווה התקף.
הניתוקים מופיעים באופן ספונטני ללא גירוי חיצוני. עם זאת, ישנם מצבים מסוימים שיכולים לעודד את ההופעה שלהם כמו לדוגמה שינויים רגשיים, התעוררות מהשינה ונישום יתר ועוד. אבחנת התסמונת נעשית באמצעות בדיקת EEG.
כאשר ארועי ניתוק מסוג זה מתחילים בגיל מוקדם יותר צריך לחשוד בגורם גנטי כמו הפרעה בכניסת סוכר לנוזל השדרה.

אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים
אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים, הנקראת גם תסמונת יאנץ, היא צורה שכיחה יחסית של אפילפסיה, המהווה בין 5%-10% מכלל מקרי האפילפסיה.

מדובר באפילפסיה אדיופטית כללית תורשתית, המאובחנת בדרך כלל בין גיל 12 לגיל 18. הביטוי הראשון של המחלה הוא לרוב התקף מיוקלונוס ומערב לרוב את הידיים, המופיע מוקדם בבוקר.
התסמונת באה לידי ביטוי בהתקפי ניתוק, בהתקפים מיוקלוניים בזמן היקיצה מהשינה ובהתקפים טונים-קלוניים השכיחים יותר בשעה הראשונה לאחר הקימה בבוקר.
בדרך כלל ההתכווצויות המיוקלוניות מופיעות רק בזרועות, אך תיתכן גם מעורבות של שרירי הרגליים. 15% מההתקפים מתרחשים בזמן שהחולה ישן, 15% בזמן מנוחה בשעות הערב, 20% בשעות הלילה כאשר החולה ער ואילו 50% מההתקפים מתרחשים סמוך להתעוררות משנת הלילה.

הטיפול התרופתי באפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים יעיל ב-90% מהמקרים.
אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים היא תסמונת גנטית המועברת בתורשה, אם כי צורת ההעברה המדויקת עדיין לא ידועה. לחלק ניכר מהחולים (17%-49%) ישנו קרוב משפחה אחד לפחות בעל היסטוריה של אפילפסיה.

אפילפסיה פוטוסנסיטיבית (PSE)
אפילפסיה פוטוסנסיטיבית היא צורה של אפילפסיה שבה ההתקפים האפילפטיים מופיעים בעקבות חשיפה לגירויים חזותיים מסוימים כגון אורות מהבהבים. התקפים הנוצרים בתגובה לגירוי חזותי שכיחים בקרב 3%-5% בלבד מחולי האפילפסיה.

טבעו המדויק של הגירוי או הגירויים שמעוררים את ההתקפים משתנה מחולה אחד למשנהו, כפי שגם משתנה אופי וחומרת ההתקפים הנובעים מן הגירוי, שנעים בין התקפי ניתוק קצרים עד התקפי טוני קלוני מלאים. רבים מהחולים שיש להם PSE חווים אאורה או תחושות מוזרות לפני שההתקף מתרחש, ודבר זה יכול לשמש כאזהרה לחולה לעזוב את אזור הגירוי.
הגירוי החזותי להתקף הוא בדרך כלל מחזורי כשהוא יוצר תבנית קבועה בזמן או בחלל. אורות מהבהבים או דמויות המתחלפות במהירות הם דוגמה של תבניות בזמן העלולות לגרום להתקף ואלה הם הגורמים הנפוצים ביותר. תבניות סטטיות במרחב כמו פסים וריבועים עלולים, גם הם, לגרום להתקף, למרות שהם לא זזים. במקרים אחדים הגורם חייב להיות מחזורי גם במרחב וגם בזמן, כמו פסים נעים מסוימים.
הריווח המדויק של תבנית בזמן או בחלל משתנה מאדם לאדם. חולה יכול לחוות התקפים כאשר הוא נחשף לאורות המהבהבים שבע פעמים בשנייה אך הוא לא יושפע מאורות המהבהבים פעמיים בשנייה או עשרים פעמים בשנייה.
הרגישות גדלה על ידי צריכת אלכוהול, מחסור בשינה, מחלה וצורות אחרות של מתח.

טלוויזיה היתה אחד המקורות השכיחים ביותר להתקפים פוטוסנסיטיביים. לחולי PSE מסוכן במיוחד לצפות בטלוויזיה בחדר חשוך במרחק קצר מן המכשיר. מקורות נוספים יכולים להיות נורות פלורוסנט מהבהבות, משחקי וידאו ותוכן מהבהב באתרי אינטרנט.

ניתן לאבחן PSE באמצעות בדיקת EEG, מבוצעת כאשר החולה נחשף לגירוי אור מהבהב.

אפילפסיה של האונה הרקתית
אפילפסיה של האונה הרקתית היא אפילפסיה מוקדית, שבה המוקד שבו מתפתח ההתקף ממוקם באונה הרקתית. התסמינים שמהם סובלים החולים משתנים בהתאם לאזור שבו הפעילות החשמלית לא תקינה. ישנם 3 סוגים של התקפים המופיעים בחולים הסובלים מסוג זה של אפילפסיה:
התקף חלקי פשוט – התקף המערב חלק קטן באונה הרקתית באופן ממוקד, שלא גורם לאובדן ההכרה. התקף זה לרוב לא נמשך יותר מדקה אחת.
התקף חלקי מורכב – התקף הפוגע ברמת ההכרה, ומקשה על החולה לתקשר עם סביבתו. ייתכנו תסמינים כמו למשל דיבור לא רגיל, תנועות לא נשלטות של הפה או הידיים, בהייה באוויר ועוד. התקף חלקי מורכב נמשך בדרך כלל שתי דקות לכל היותר.
התקף טוני-קלוני כללי משני – התקף המתחיל בתור התקף מוקדי פשוט או מורכב, שהופך בהמשך להתקף טוני קלוני. בשלב הטוני השרירים מתקשים מאוד בתנוחה מתוחה או כפופה, ובשלב הקלוני מתרחשות רעידות בלתי נשלטות בשרירים המלוות בהתכווצות והרפיה לסירוגין ללא שליטה. התקף זה נמשך בדרך כלל שלוש דקות לכל היותר.